חגיגות התמוז העתיקות וה- 21 ביוני

לעיתים ישנן מסורות שמקורן לוט בערפל… כשהייתי נער אני זוכר את עצמי בכל ראש שנה צועד יחד עם חבריי למעין קרוב למקום מגורינו, כל זאת בכדי לבצע את טקס ה'תשליך', בו האדם זורק/משליך את 'חטאיו' למעין או לנחל כאקט של היטהרות. לאחרונה גיליתי באגביות מקור נוסף למסורת זאת, ראו בהמשך…

תאריך ה- 21 ביוני הוא אחד משני התאריכים הכי מרכזיים בשנה הקדומה (ה- 21.6 וה-21 לדצמבר).

כך היה כשעוד היו בני האדם ציידים-לקטים והחקלאות עוד טרם התגבשה לכדי עבדות, היו אבותינו הנוודים צופים לשמיים במעקב אחרי הקונסטלציות והכוכבים הרבים המעטרים את השמיים.

מבחינתם, תאריכים אלו של ימי הקצה היו מביעים סבב שנתי קבוע, יום הקצה החורפי, ה- 21 בדצמבר שהוא היום הקצר בשנה, ביטא מוות ולידה מחדש. ביום זה למעשה מתחדש העולם ומתמלא עד לשיא שמגיע ביום הקצה הקיצי שביוני, ובו מתחילה האבלות לקראת בואם של הימים הקצרים בשנה.

יום הקצה החורפי השתמר בדתות רבות, כיום של יציאה מאפלה גדולה לאור גדול או פשוט כתחייה מחדש, כך למשל ביהדות מיוצג יום זה כ'חג החנוכה' ובנצרות כ'חג המולד'. אגב מעניין לציין כי המוות של ישו ערך כ-3 ימים עד לתחייתו על פי המסופר, דבר זה מקביל לזמן שבו השמש 'נעצרת' בתנועתה בימי הקצה למשך שלושה ימים לפני שהיא משנה כיוון.

יום הקצה הקיצי מייצג למעשה את ההפך ומנציח את המעבר משיא של אור ('יום תמים') לעברה של חצי שנה בה השמש תאיר פחות ופחות עד יום הקצה החורפי. (ראו בהמשך)

ראוי לציין כי גם ימי השוויון (ה- 21.9 וה- 21.3) היו משמעותיים והפכו גם הם לנקודות ציון בשנה האזרחית. כך נחגגים עד היום ביהדות חג הסוכות ושיאו בהושענא רבא ביום ה- 7 של החג שהוא ה- 21 לחודש תשרי וחג הפסח ששיאו ביום ה-7 , ה-21 לחודש ניסן. שני תאריכים אלו מייצגים את החגים החקלאים ואת עונות האביב והסתיו, אך יותר מכך הם חוצים את השנה לשני חלקים שווים שמזכירים ביותר את התפישה של ימי הקצה הנ"ל.

עונות השנה.jpg

כבר מן ההיסטוריה העתיקה ביותר שבידינו ניתן ללמוד כי אבותינו היו מתייחסים לימי הקצה וכנראה גם לימי השוויון, כך למשל הצבעתי כבר בפוסטים רבים, ראו כאן, על בנייה של מבנים עם אוריינטציה שמתייחסת לזוויות זריחת ושקיעת השמש בימי השוויון והקצה, ראו למשל –

רוג'ום אל הירי – אתר בגולן בן למעלה מ-6,000 שנים, בו יש פתח המצביע על כיוון זריחת השמש ביום הארוך בשנה.

סטונהנג' – אתר באנגליה, בן למעלה מ- 5,000 שנים, גם בו ישנו פתח בצידו הצפון -מזרחי המצביע לכיוון זריחת השמש ביום הארוך בשנה.

המגדל ביריחו – אתר בן למעלה מ- 11,000 שנים, בו יש גרם מדרגות שמצביע לכיוון שקיעת השמש ביום הארוך בשנה.

המערה בהר כרכום – בהר כרכום קיימת – 'תופעת הסנה הבוער', תופעה זו זוהתה בשנת 2004 לראשונה ע"י יגאל גרנות, במהלך חודש דצמבר ובמיוחד בתאריך ה-21 בחודש, שהוא יום הקצה החורפי, זוהרת בצורה מדהימה ולא ברורה מערה בצלע ההר.

the_burning_bush_phenomenon_on_har_karkom_as_an_arc_around_the_cave_(14)

תופעת "הסנה הבוער" היא תופעה אופטית על הר כרכום של החזרת אור שמש על אחת מפאות ההר בסמוך ליום הקצר ביותר בשנה שזכתה לשם זה, והפכה לתופעה שמושכת מטיילים רבים להגיע לאזור בדצמבר מדי שנה. תופעה זאת התגלתה ב-2004 והיא נראית בשעות הצהריים מזוויות תצפית שונות כקשת מעל פתח מערה ומזווית אחרת כעיגול אור מלא הכולל גם את שטח פתח המערה, תמונה באדיבות Hanay מאתר ויקיפדיה , CC BY-SA 3.0

תופעה זו גם אם היא טבעית לחלוטין, כנראה השפיעה על המבקרים הקדומים במקום, שהרי המערה נמצאת בתוך מרכז פולחני גדול שפעל בהר כרכום מתקופת הפליאולית (לפני כ- 20,000 שנים) ועד לפני 3,000 שנים, בו האתר ניטש סופית. חופר האתר עמנואל ענתי מזהה את המקום כהר סיני המקראי ויש לא מעט חוקרים שמצדדים בדעתו.

למעשה ישנם עוד אתרים רבים מרחבי העולם שבוניהם התייחסו לזווית זריחת או שקיעת השמש ביום הארוך או הקצר בשנה.

כך ימי השוויון ובמיוחד ימי הקצה נחתמו באתרים ארכאולוגים רבים ברחבי העולם מאנגליה, צרפת והאי האיברי במערב ועד קוריאה במזרח ואף דרומה באפריקה וכמובן גם בארצנו הקטנה. ממצאים אלו מעניינים מכיוון שניתן לתארך אותם לתקופה הכלקוליתית והניאוליתית ואף לתקופה הטרום חקלאית. אך המיוחד בהם, היא אותה אחדות ארכיטקטונית שמעידה על קשר תרבותי בין עמים שונים מיבשות שונות בתקופה הפרה-היסטורית!

יש גם להניח כי במקומות אלו שהשקיעו רבות בבנייתם, גם נחגגו חגים המתייחסים לימי הקצה… וראו להלן –

 איך בעצם היום נחגג חג ה- 21 ביוני, או חג אמצע הקיץ?

מעניין לציין כי בעוד ימי השוויון מקושרים יחסית בקלות לחגים פסח וסוכות, כך גם יום הקצה החורפי מתקשר ל'חג החנוכה' ו'חג המולד'.

כעת נותר רק יום הקצה הקיצי, ה- 21 ביוני שלו חגים מקבילים ביהדות, בנצרות או באיסלאם. ביהדות ימים אלו של אמצע הקיץ  מוכרים כימי אבל, בהם חרב בית המקדש ופורענויות רבות באו על היהודים. ראוי לציין כי צום יז'(17) בתמוז מקביל ל- 21 ביוני כמעט כל שנה. (ה- 20 ליוני 2019). וכבר היו שקישרו בין חג השבועות לחג זה. (מקדים כיום בכחודש וחצי)

באיסלאם השיעים משמרים מסורת זו באירן ובעיראק וחוגגים את חג ה'דומוז' עד ימינו ב- 21/6, כחלק משאריות פגאניות-זורואסטריות  שנחקקה בזיכרונם.

בנצרות נחגג חג מקביל בימים 18 – 23 ביוני שנקרא סנט ג'ון (יוחנן הקדוש). העמים הסקנדינבים, האנגלים והגרמנים שימרו חג זה בשילוב מסורות של מדורות גדולות ושזירת זרי פרחים.

נראה כי שלושת הדתות נאלצו להתמודד עם חג זה ולהפוך אותו לחלק מהדת מכיוון שרבים בעולם אהבו לחגוג אותו.

אז מי היה תמוז או דומוז ואיך הוא קשור ליום הקצה?

סיפור אשתר ותמוז –

תמוז הוא שם החודש העברי בו נחגג הצום כמו גם היום הארוך בשנה, תמוז או דומוז הוא אל מסופוטמי קדום שמוכר כ'אבי הרועים' וכבן הזוג המרכזי של 'איננה' (אשתר הכנענית) האלה המרכזית ('מלכת השמים').

איננה בגאוותה כאלה החזקה ביותר, מחליטה ואף מנסה לכבוש את השאול, אך מעשה זה של גאווה עולה לה בנפילה בשבי השאול. מאוחר יותר בסיפור היא משוחררת מהשאול, אך כנגד היא מתחייבת שמישהו אחר יחליף אותה שם, איננה יוצאת למסע ומחפשת על מי להטיל את המשימה, לבסוף היא מגיעה לבעלה תמוז ומגלה להפתעתה שהוא כלל לא התאבל עליה על כך שנשבתה בשאול!

בתגובה לכך מחליטה איננה שתמוז יהיה זה שיחליף אותה בשאול וכך יוצא שבמשך ששה חודשים בשנה מבלה תמוז בשאול ובזמן הנוסף אחותו ממלאת את מקומו, סיפור זה הסביר בעולם השומרי והמסופוטמי את חילופי העונות בין קיץ לחורף ואת תחייתו של תמוז כל שנה מחדש ביום הקצה החורפי (בדומה לישו) ומותו הידוע מראש ביום הארוך בשנה.

d

Photo by Internet Archive Book Images on Foter.com / No known copyright restrictions

חותם גלילי (1800 לפנה"ס) בו מתואר חילוצה של אשתר מהשאול, במרכז אשתר מכונפת יוצאת משערי השאול בעזרת אל המים מימינה ואל השמש מימינו ומשמאל אל נוסף עם קשת ובנוסף אריה, בתמונה גם נראית כנגד הכניסה של תמוז  לשאול שמזוהה כציפור.

תמוז מייצג את חג אמצע הקיץ ויום הקצה, בו היו אנשים מכל רחבי מסופוטמיה נאספים להתאבל על מותו של תמוז.  סיבת האבל המסופוטמי היא כי לאחר האביב והפריחה והשמחה על מה שקיבלו מתמוז מבחינה חקלאית, לפתע הגיע הקיץ והיובש שהצטייר בעיני השומרים כמותו של תמוז. תמוז גם מקושר לעץ המור בצורה אישית.

לקראת מותו בעונה היבשה היו אלו הנשים שהיו אחראיות על ההתאבלות על תמוז, הן היו מגדלות צמחים שנובטים ונובלים מהר בשמש בכדי לייצג את פריחתו ומותו של תמוז, כגון חסה ושומר.

יש כאלו שמקשרים בין ההתאבלות הנשית על תמוז להכנת עוגיות עם אפר לאשתו 'מלכת השמיים' על מות בעלה. דבר זה מזכיר במעט את מנהגי ביצת האפר של ט' באב שקיימת ביהדות עד היום.

ירמיהו ז – והנשים לשות בצק לעשות כונים (עוגיות כוכבים) למלכת השמים

בתנ"ך צום התמוז מוזכר בצורה מדהימה בספר יחזקאל ח, י"ד

וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יְהוָה, אֲשֶׁר, אֶל-הַצָּפוֹנָה; וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹתמְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז

האל מראה ליחזקאל איך בכניסה לבית המקדש היו הנשים היהודיות חוגגות ומבכות את חג התמוז, יש להניח ביום הקצה.

 

סיפור אפרודיטה ואדוניס

סיפור איננה ותמוז כנראה נדד מאוחר יותר לסיפור אפרודיטה ואדוניס באזור לבנון וישראל.

בסיפור זה מתוארת האלה אפרודיטה שלא אהבה את מירה נסיכת קפריסין ועל כן היא קיללה אותה בכך שתאלץ להביא צאצאים רק מאביה!, מירה שיודעת את מר גורלה מחליטה לשכר את אביה בדומה לסיפור לוט ובנותיו וכך שוכבת עמו עד שהיא נכנסת להריון.

אביה המלך קינראס מגלה זאת לבסוף ויוצא מגדרו, הוא רודף אחריה להורגה והיא כנגד בורחת  בספינה מקפריסין ללבנון. האלים שמרגישים אשמים באים לעזרתה והופכים אותה לעץ מור שנקרא על שמה – MYRRHA

מאותו עץ בשמים-מור נולד אדוניס. אפרודיטה אוספת את התינוק לאחר הלידה ומעבירה אותו לחסות פרספונה אלת השאול בכדי שזו תגדל אותו. לימים כאשר הילד גדל מבקשת אפרודיטה לקחתו חזרה מן השאול, אך פרספונה אינה מסכימה לוותר עליו בשל יופיו הנדיר…

הריב בין אפרודיטה ופרספונה מגיע עד לפתחו של זאוס, אבי האלים, שמבין כי עליו לעצור את הריב בין שתי האלות על הנער היפה, זאוס מתערב ומחליט לבסוף כי אדוניס ייאלץ לשהות ארבעה חודשים עם אפרודיטה וארבעה חודשים עם פרספונה, כל שנה. ובארבעת החודשים שנותרו תינתן לו הבחירה להחליט היכן יגור. אדוניס כמובן בוחר לחיות עם אפרודיטה בארבעת החודשים שנותרים לו.

פרספונה כנגד מקנאה בכך ומבקשת מהדס אל השאול לפגוע באדוניס. הדס שולח על אדוניס  את חזיר הבר שפוצע אותו קשות ולבסוף אדוניס מת מפצעיו.

aphrodite_adonis_louvre_mnb2109

כלי אדום-דמויות מיוון, 410 לפנה"ס, public domain., באדיבות Jastrow, מתוך ויקיפדיה.

על הכלי מצויר אדוניס המנגן לאפרודיטה.

450px-giuseppe-mazzuoli-the-death-of-adonis-hermitag

The Death of Adonis (Mazzuoli) (1709) by Giuseppe Mazzuoli

תמונה באדיבות יאיר חקלאי, מתוך ויקיפדיהCC BY-SA 2.5

בפסל מתואר מותו של אדוניס ע"י חזיר הבר

דמו של אדוניס טפטף אל האדמה ומתוך דמו שטפטף ליד הנחל צמחו פרחי הנעמנים – הנוריות. אדוניס מת בסמוך לנהר אברהם בלבנון, הנהר מוכר עד היום והוא בחלקו מחבר בין בעל בק במזרח לעיר גבל במערב, בקטע בו נשפך הנהר לים התיכון.

p1060155_r1

נהר האדוניס בלבנון (מוכר כנהר איברהים) מסופר עליו שנהפך אדום מדם כל שנה במהלך פסטיבל האדוניס, תמונה באדיבות OadrienvalentineG, מתוך ויקיפדיהCC BY-SA 3.0

כחלק מההתאבלות על מותו של אדוניס דורשת אפרודיטה מהנשים להכות את החזה וללכת בבגדים קרועים.

כבר במאה ה- 5 לפנה"ס בתקופת הקיץ, היו הנשים באתונה מתאבלות ונוטעות גינות לאדוניס כחלק מהפסטיבל השנתי, הן השתמשו בחסה או שומר, או חיטה ושעורה וזרעי נעמנים/נוריות.

הגינות היו מועלות לגגות הבתים והשמש היוקדת היתה מפריחה מהר וגם מצמיאה מהר את הפרחים, דבר זה היה מקדם את הטקס המרכזי של ההתאבלות על אדוניס, בו קרעו הנשים את בגדיהן ופצעו את עצמן.

685px-women_adonia_louvre_ca1679

שבר של כלי אדום-דמויות מיוון (430 – 420 לפנה"ס), מתוך מוזיאון הלובר, צרפת, תמונה באדיבות Jastrow, מתוךויקיפדיהPublic Domain,

בכלי מתוארות נשים שמטפסות על סולמות לגגות הבתים ונושאות בידיהן את גינות האדוניס.

פסטיבל האדוניס היה חשאי והמידע לגביו מועט בשל הסודיות שאפפה את החגים הנשיים בהם אסור היה לגברים לקחת חלק בדרך כלל. מעניין לציין כי בסיום החגיגות והאבל של אדוניס היו הנשים אוספות את שאריות החג ומשליכות את שאריות הכדים והנוריות למעין או נהר בדומה לטקס ה'תשליך' של ראש השנה.

סיפורי אדוניס מופיעים גם בתנ"ך, ישעיהו יז

כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ, וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ; עַל-כֵּן, תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים, וּזְמֹרַת זָר, תִּזְרָעֶנּוּ.  בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי, וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי; נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה, וּכְאֵב אָנוּשׁ

ישעיהו  מתייחס בעקיפין לחג התמוז בגלל השימוש במושג 'נטעי נעמנים' שהם בעצם הנוריות שמייצגות את חג האבל הזה.

ישעיהו סה, ג- הָעָם, הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל-פָּנַי–תָּמִיד:  זֹבְחִיםבַּגַּנּוֹת, וּמְקַטְּרִים, עַל-הַלְּבֵנִים

ישעיהו סו  יז –  הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶלהַגַּנּוֹת

השימוש של ישעיהו במילה גינות מתייחסת לשתילת הגינות בחג התמוז.

חשוב לציין כי חוקרים רבים ראו במגילת 'שיר השירים' סוג של העתקה מסיפורי האהבה בין איננה לתמוז וחוסר היכולת שלהם להיפגש. השיר מלא בתיאורים שמעידים על הרומן בין השניים והשימוש במור ובשמים בולט בהקשרו לתמוז וגם לאדוניס ששם אימו הוא 'מירה' מלשון 'עץ המור'.

היו גם שקישרו בין המוות של ישו והבכייה עליו לבין הבכי של איננה על תמוז או אפרודיטה על אדוניס. ישו אגב גם הוא היה בנה של מרים (או שמא מירה מלשון מור)

מסורת זו של חג של בכי באמצע חודש תמוז השתמרה כנראה עד המאה ה-10 לספירה לפחות באזור סוריה-עיראק-תורכיה של ימינו. בה נשות השבאים מחרן ומנהר הפרת היו מבכות את מותו של תמוז, זאת על פי עדותו של הנוסע אבן אל -נאדים מהמאה העשירית.

ישנן גם עדויות שהשתמרו אף בכתבי הרמב"ם לגבי השבאים ונראה שהם שימרו במסורות שלהם את סיפורי תמוז, שלתפיסתם ברח לחרן כשנודע לו על גזר הדין שלו ושם הוא גם מצא את מותו.

 אבן וושייה שחי במאות ה-9 וה-10 מספר על תמוז שבא להציע למלך לסגוד ל-7 הכוכבים (כוכבי הלכת) ול-12 הסימנים (המזלות) , אך המלך כנגד התעלל בו עד שמת, אך הוא כנגד חזר לחיים.

p1010629_crop

טבעת זהב מקבר איזופטה, נמצאה בסמוך לקנוסוס, כרתים, 1400 – 1500 לפנה"ס, בתמונה מתוארות נשים רוקדות ולידן צמחים פורחים, מתוך מוזיאון הירקליון, תמונה באדיבות Aeleftherios, מתוך אתר ויקיפדיהCC BY-SA 3.0

 

לסכום

נראה כי 'חג אמצע הקיץ' או 'חג האדוניס' או 'חג התמוז' היה חג עתיק יומין שזכה להיחגג על ידי תרבויות רבות ועתיקות ומקורו יושב הרחק מעבר לדפי ההיסטוריה הכתובה אותה אנו מכירים. למעשה חגיגות התמוז נחגגו כנראה עוד לפני התקופה החקלאית, זאת בשל הממצא הארכאו-אסטרונומי המעיד על חשיבותו של יום זה עוד הרבה לפני תחילתה של החקלאות.

צורת החגיגות של יום זה התבטאו בבכי על מותו של האל וכניסה לסבב חדש לקראת לידתו מחדש ביום הקצה החורפי, כחצי שנה לאחר מכן.

בימי החג היו בד"כ הנשים בלבד נאספות, נוטעות גינות של נעמנים/נוריות על גגות הבתים וצופות בשמש היוקדת מייבשת אותן כאות למותו של תמוז או אדוניס ('אדני' בעברית, ה- ס' היא סיומת יוונית). לאחר מכן היו הנשים בוכות וקורעות את בגדיהן.

חג זה נחגג בתרבויות רבות וכמו שניתן לראות גם בסיפורי התנ"ך, חג זה נחגג ע"י נשות יהודה בתקופת בית ראשון.

בחיפושיי מצאתי שתי עדויות נוספות לקיום חג זה בתרבות היהודית כבר בסיפורי השופטים.

הראשון הוא בסיפור פילגש בגבעה בבנימין, בו מוזכר חג קיצי שקשור במחולות נשים –

שופטים כא יט-  "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה(אדני) בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה… ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים.  וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילו"ֹ

'חילול בכרמים' מוכר לנו היום כ-טו' באב, אך ייתכן כי בימי השופטים חג חילול הכרמים היה בחודש תמוז כ- 30 ימים לפני כן וייצג את חגיגות התמוז, בהן יצאו הנשים לחול במחולות?

הסיפור השני הוא סיפורה של בת יפתח שגם בו יש בכי נשי על אבדן ומוות וגם בו מוזכר חג 'מימים ימימה'   –

"ותהיחוק (חג) בישראל מימים ימימה, תלכנה בנות ישראללתנות (להתאבל), לבת-יפתח הגלעדי ארבעת ימים, בשנה"

האם חגי אבלות ומחולות נשית אלו שבספר שופטים מתייחסים גם כן לחג אדני(ס)?

האם יתכן כי דוד המלך שצפה והתאהב בבת-שבע בגג ביתה, בעצם צפה בטקס מחגיגות התמוז?

אינני יודע אך לכבוד חג נשי ועתיק יומין זה המתקיים השבוע אאחל לכל הנשים באשר הן,

חג שמח!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.